These days, the tour Eiffel is nested under the shadow of a huge and by far greater monument. A monument that is made of three words, and is now occupying the place of the most synonymous icon of the French capital, JE SUIS CHARLIE.

Last week, I was asked by my editors in the Seven days weekend supplement of Yedioth Aharonot, to give my account of the tragic events that took place in Paris last week.

So here it is, in Hebrew, and in English.

Liberte, 7 days, Yedioth Ahronot, 16.01.2015

Liberté

ביום ראשון אני חוזר הביתה, לפריז. כך עניתי לחבריי, ששאלו “מתי?” בדרך כלל אמירה כזאת גוררת אחריה חרחורי קנאה קטנים אצל חברים שנשארים פה, אלא שהפעם המילים האלה נענו בקולות של דאגה. אחרי שבוע של ביקור בארץ, עשיתי ביום ראשון את דרכי חזרה למקום שהוא ביתי בעשר השנים האחרונות. מקום שבו אני חווה את חוויית ההורות המופלאה לבתי, ואת החיים עם בת זוגי. שנינו ישראלים שמנהלים את חייהם מתוך מבט ישר לעיני המציאות, בתוך הדבר היקר, השביר והמאוים כל כך – חופש. חוגגים את אובדן הגבולות ומנסים במידה של הצלחה לחגוג את אותו חופש יקר.

אני מאייר. אני חי ופועל זה שנים לצידה של המילה הכתובה ומנסה דרך האיור להעניק לה, ככל יכולתי, ערך מוסף. כשפנו אליי מהעיתון בבקשה להתייחס לאירועים הטרגיים בפריז, מצאתי את עצמי אובד עצות. הנפש נסערת, הרשת כבר מלאה באיורים, פירות יצירתם הזריזה של אמנים חדי מחשבה ועיפרון, כך שכל ניסיון להצטרף למקהלה המאוירת נראה היה שיוליד תוצאה מאולצת. לכן בחרתי לפנות למילה שתניע אותי לפעולה, ובחרתי לחלוק כאן, שלא כדרכי, את מה שמסעיר את רוחי בימים אלה גם במילים. ממדי הסערה שבלב הינם כממדי הסערה שהתחוללה בתל־אביב בסוף השבוע האחרון וכממדי רעידת האדמה שחוותה פריז מאז יום רביעי בערב.

בפריז, בבניין המערכת של השבועון “שארלי הבדו”, הוצאו להורג בשבוע שעבר בני אדם, אמנים יוצרים, בשל היותם לוחמי חופש אמיצים ואחראיים, אנשים שהעזו בעשייתם לאתגר את החברה שממנה צמחו ובתוכה פעלו. זו חברה נינוחה ברובה, אשר למרות הקשיים הכלכליים והחברתיים של השנים האחרונות, מצליחה לקדש ערכים של חילוניות, חופש ונוחות. הם כיוונו את חיצי ציוריהם לכל הכיוונים – אבל לא במטרה לפגוע, אלא כדי להאיר את המקומות החשוכים שמהם צומחים כאבי האדם והחברה. לצידם נרצחו גם אותם חפים מפשע שקיפחו את חייהם בסופר הכשר, ולו רק בשל עובדת היותם יהודים. בשני המקרים, הקורבן הוא גם אותו חופש יקר, חופש שאת מקומו מאיים לתפוס עתה הפחד.

במשך יותר מ־ 20 שנה אני מנהל את חיי באירופה, ועד כמה שזה יישמע מאתגר, בכל הזמן הזה לא נתקלתי בגילויי אפליה או אנטישמיות על רקע מוצאי. אני חווה את הקונפליקט בין הפלסטינים לישראלים מבחוץ, לעיתים באופן מועצם יותר מחבריי ומשפחתי שבארץ. לפעמים אני הוא זה שמודיע למשפחה בארץ על אירוע ביטחוני בישראל, שמערער את השלום הפריזאי שלי. אלא שבימים האחרונים חוויתי לצערי את החוויה ההפוכה.

בעודי בביקור בתל־אביב, עקבתי בדריכות ובדאגה במשך שעות אחרי שידורי החדשות מפריז, ועוצמת החיבור שלי למתרחש הפתיעה אותי. מתוך היכרות עם הסביבה הפריזאית שבתוכה אני חי, הופתעתי גם מהעוצמה ומההיקף האדירים של תגובת ההמונים לאסון. לא ציפיתי לראות את אותם מיליונים יוצאים מבתיהם וזועקים את כאבם המשותף על אובדן אבירי החופש שנקטלו. מצאתי את עצמי חסר בתמונות מההפגנה בכיכר הרפובליקה, כחלק מאותו המון שלפתע מצא עצמו ניצב בחזית הקרב על החופש שלו, בחזית הקרב על החופש של האנושות כולה.

אז אני חוזר הביתה, כדי לקחת את חלקי הצנוע במלחמה על החופש. זהו קרב חסר תהילה על החיים הנורמליים, על השגרה המתוקה, על העבודה ועל התקווה שהטוב ינצח.

יזהר כהן, פריז

Liberté

“On Sunday, I shall be making my way back home, to Paris“, that’s how I replied to my friends when asked, “when?”
Usually, such a reply would result in murmurs of jealousy from my Israeli friends whose home is there, in Israel. This time my reply provoked the expression of worry.

Last Sunday, after a week’s visit to Israel, I made my way back to the place I’ve been calling home for the past ten years. A place in which I’m experiencing the twin delights of raising my gorgeous daughter and living alongside my beloved partner. We both are Israelis, carrying on with our lives, while staring straight into the reality in which we live, inside this fragile and most threatened thing that is our freedom. Enjoying the absence of borders and trying, with a degree of success, to celebrate this precious freedom.

I’m an illustrator. For years I have been creating my illustrations alongside the written word, while attempting, to the best of my ability, to enhance and enrich it. When I was asked by my editors to relate to the latest tragic events in Paris, I was baffled. My soul was in turmoil, but the internet was already swamped with illustrations and caricatures, the fruits of sharp minded and sharp-penciled artists. I felt that any attempt to join the illustrated choir was bound to yield a contrived result. That is why I have turned to the written word, in the hope that it will enable me to express what stirs my spirit.

The size of the storm in my heart is of the same size of the storm that swept through Tel Aviv at the end of last week, and of equal size to the earthquake that Paris is experiencing since last Wednesday.

In Paris, inside the offices of the editorial team of the magazine Charlie Hebdo, men and women were executed. Creative artists were killed for being brave and responsible freedom fighters. People who dared, through their expression, to challenge the society from within. On the whole, this is a comfortable society that, despite the economical and social difficulties of recent years, manages to honour sacred values of secularism and comfort. These artists aimed the arrows of their drawings in all directions, without meaning to hurt anyone, but rather to illuminate the dark places where the pains of our society are born.

Along side them, were murdered innocent people in the Kosher supermarket, for the mere fact of being Jewish. In both cases, the victim was that all so precious freedom. That same freedom which is now being threatened by fear itself.

Over the past 20 years I’ve been living my life in Europe, and as challenging as it may sound, I was never confronted with anti-Semitism or discrimination on the basis of my origins.

I am experiencing the Israeli-Palestinian conflict from the outside, at times more dramatically than members of my family and of my friends in Israel. More than once it was me who called them to unfold security events in Israel that disturbed my Parisian peace. Unfortunately the past few days have made us swap rolls.

While visiting Israel, I followed for hours, with great attention and worry, the live reports from Paris, and the degree of my connection to the unfolding events surprised me. My assumptions and prejudices about the social environment in which I live meant I was surprised by the intensity and the extent of the popular reaction to the disaster. I did not expect to see those millions coming out of their homes and crying out their shared grief over the loss of their murdered knights of freedom. I felt myself missing in the pictures of Sunday’s march in the Place de la Republique, regretting that I was unable to be part of that crowd that suddenly found itself at the front lines of a battle for its freedom.

I am returning home to Paris, to take my humble part in the war for freedom.
This one is a glory-less battle for normal life, for a sweet routine, for work and for the hope that the good will win.

Izhar Cohen, Paris